פקר ואח' נ' שריט-בידוד וציפויים בע"מ ואח'

נגד

צד שלישי

מדינת ישראל – משרד הביטחון

פסק דין

התובעת רכשה מהנתבעת דירה. בשל טעות רישומית במספר הבניין הועברה הדירה לידי התובעת באחור של שמונה חודשים, ומכאן תביעתה. הנתבעת טוענת כי מקור הטעות בהסכם משנת 1996 שבו רכשה הנתבעת את הדירה ממשרד הביטחון, ולכן שלחה הנתבעת הודעת צד שלישי.

שמעתי את הצדדים ובחנתי את הראיות ומצאתי כי האחריות לטעות ברישום מוטלת באופן שווה על התובעת ועל הנתבעת שיוצגו בידי עורכי דין בהליך הרכישה. עוד מצאתי כי יש לדחות את הודעת הצד השלישי כנגד המדינה. יוער כי התובעת עצמה שוהה בחו"ל וכי יוצגה בדיון על ידי אימה שהציגה ייפוי כוח נוטריוני והעידה כי לקחה חלק באירועים הנוגעים לחוזה באופן אישי.

להלן טעמי החלטתי:

ב-28/10/09 חתמו התובעת והנתבעת על חוזה לרכישת דירה "בבית מס' 78, בקומה ה', ברחוב יהודה 70, ערד הידועה כתת חלקה 19, חלקה 66, בגוש 38210". במועד הרכישה שילמה התובעת לנתבעת סך של 72,000 ₪ ונקבע כי החזקה בדירה תועבר לתובעת עד יום 31/12/09 כנגד יתרת התשלום. שני הצדדים יוצגו בהליך הרכישה בידי עורכי דין.

לאחר חתימת החוזה ביקשה התובעת לבקר בדירה ולקבל משכנתא למימונה ואז גילתה כי בתיאור הנכס בחוזה שגוי וכי הכתובת האמיתית היא "בית מס' 77, בקומה ה', ברחוב יהודה 72 ערד הידועה כנכס 19, חלקה 65, בגוש 38210". בעקבות פניית התובעת ערכה הנתבעת ברור ונתגלה כי מקור הטעות במרשמי חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (החברה המשכנת) אצלה רשומות הזכויות, וכי טעות רישומית זו נובעת מטעות שנפלה בהסכם המכר משנת 1996 שבין הנתבעת לבין משרד הביטחון. משרד הביטחון אישר טעות זו במכתבו מ-2/3/10 [נספח ה' לכתב ההגנה]. לאחר קבלת אישור משרד הביטחון תוקן הרישום במרשמי החברה המשכנת ובמקביל פעלו ב"כ התובעת והנתבעת לתיקון ההסכם ולרישום הכתובת הנכונה. לבית-המשפט הוגש מסמך מתוקן בכתב יד עליו חתומים הנתבעת וב"כ התובעת וכן הוגש חוזה מתוקן בדפוס עליו חתומים התובעת, הנתבעת וב"כ הנתבעת. ב"כ הצדדים לא זומנו לעדות ולא הוגש כל מסמך שיעיד על ההסכמות שביניהם.

לטענת התובעת בשל הטעות בכתובת לא יכלה לקבל משכנתא לרכישת הנכס או להעבירו על שמה. עוד טענה כי נגרמו לה הוצאות שונות. לפיכך תבעה התובעת את הפיצוי המוסכם שבחוזה בסך 24,000 ₪ וראשי נזק נוספים שהמרכזי שבהם הוא עלות שכר דירה לדירה חלופית בסך 14,400 ₪ (1,800 ₪ לחודש – הוצג חוזה שכירות).

הנתבעת מצידה טענה כי לא יכלה לדעת על הטעות וכי רשמה בחוזה המקורי את פרטי הדירה כפי שהתקבלו מאת החברה המשכנת. משהבינה כי נפלה טעות ברישום פעלה לתקנה מוקדם ככל האפשר. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ככל שקיימת אחריות היא של המדינה שכן היא האחראית לטעות המקורית בחוזה מ-1996. הנתבעת הוסיפה כי הלכה למעשה התובעת היא זו שהפרה את החוזה שכן לא שילמה את התשלום עבור הדירה וכן ציינה כי הטעות גרמה גם לה נזקים שכן נדרשה למכור את הדירה בשל קשיים כלכליים והעיכוב בתשלום החמיר נזקים אלה.

דיון

אין חולק כי בהסכם המקורי נפלה טעות וכי מקור הטעות הוא במרשמי החברה המשכנת (שאינה צד לדיון). אלא שאותה טעות רישומית אינה פוטרת את הנתבעת מאחריותה להעביר לתובעת נכס שבבעלותה במועד שנקבע, אחריות שקיבלה ביטוי בחוזה המכר. יתרה מכך בהתאם לחוזה עם המדינה מ-1996 הייתה האחריות לביצוע העברת הבעלות במנהל מקרקעי ישראל מוטלת על הנתבעת (הקונה באותו חוזה היסטורי) ואם הייתה מבצעת את ההעברה במועד הייתה הטעות במרשם החברה המשכנת מתגלה לפני זמן רב וחוסכת את הטעות בענייננו. לשון אחר: הסיבה לקיומה של טעות בשנת 2009 היא אי-קיום התחייבויותיה של הנתבעת משנת 1996 ולפיכך מוטלת על הנתבעת אחריות. בנוסף, כאמור, מוטלת על הנתבעת אחריות בהיותה המוכרת בחוזה.

עם זאת, קיימת אחריות גם לתובעת עצמה שכן מדובר בחוזה משותף שערכו שני הצדדים באמצעות באי-כוחם ולא ניתן לומר כי הנתבעת לבדה רשמה את פרטי הדירה בחוזה. הנתבעת אינה עוסקת בשיווק דירות (מדובר בדירה ששימשה זמן רב למגורי פועלים) והיה על התובעת ובא-כוחה לברר את פרטי הדירה, ולמיצער לוודא כי מספר הבניין הרשום בחוזה נכון. מספר הבניין הוא פרט שקל לבררו, ואימה של התובעת הודתה כי ביקרו בדירה לפני חתימת ההסכם וכי בדיעבד ידעו לאתר את הדירה חרף הטעות בחוזה. עוד אוסיף כי התובעת התחייבה בחוזה כי בדקה את מצבה של הדירה, ואף נרשם בו מפורשות כי ידוע לה שהזכויות בדירה רשומות אצל החברה המשכנת וכי "למוכרים אין כל אפשרות לדעת מתי יסתיימו הליכי רישום הזכויות בדירה ולפיכך, אין ולא יהיו לקונים כל טענה ו/או תביעה נגד המוכרים בעניין זה ובכל עניין הנובע מכך". אשוב ואזכיר כי עורכי הדין משני הצדדים באו בדברים לתיקון הטעות בחוזה סמוך לאחר שהתגלתה ובאותו מועד לא הועלתה כל טענה מטעם התובעת כלפי הנתבעת. הטענות נשמעו רק בדיעבד, אולם עורכי הדין לא זומנו להעיד על ההסכמות שביניהם.

מצאתי אפוא כי בטעות משותפת של שני הצדדים, ולשני הצדדים אחריות לגרימתה.

אשר להודעת הצד השלישי: ההודעה נדחית הן נוכח התחייבויותיה החוזיות של הנתבעת משנת 1996 והן מחמת התיישנות. אכן, הגורם הראשוני לטעות היא המדינה, אולם ברי כי המדינה ביקשה לסיים את ה"קשר" בינה לבין הדירה כבר בשנת 1996 – ולכן מכרה אותה לנתבעת – והנתבעת יכולה הייתה לגלות את הטעות לפני שנים ארוכות לו הייתה מבצעת את חלקה בחוזה.

נוכח האמור לעיל מצאתי כי האחריות לטעות מוטלת על התובעת והנתבעת ואין אחריות למדינה.

אשר להיקף הפיצוי: הואיל ומדובר בהפרה הדדית אינני פוסק את הפיצוי המוסכם שבחוזה. התובעת הפרה את החוזה משום שלא השלימה את הליך הרכישה ולא שילמה את יתרת התשלום במועד ואילו הנתבעת לא העבירה את החזקה בדירה לתובעת במועד שנקבע.

יש מקום לפסוק את נזקיה והוצאותיה של התובעת בעקבות הטעות בחוזה. בהתאם למסמכים הוכח כי התובעת נדרשה לשכור דירה בעלות של 1,800 ₪ בחודש למשך 8 חודשים, וכי נשאה בעלות שכ"ד של 14,400 ₪, ומשוערך – 15,360 ש"ח. היקף הוצאותיה הכלליות של התובעת בגין רישום כפול של המשכנתא לא הוכח אולם אני פוסק סכום גלובאלי של 2,500 ₪. לא הוכח כי נגרמו לתובעת הוצאות בשל דחיית הסכמים עם קבלנים או בשל רישום כפול של המשכנתא. סך נזקיה של התובעת עומד אפוא על 17,860 ₪, ובהתאם לחלוקת האחריות שפורטה למעלה והואיל ואין מקום שהתובעת תישא בהוצאות אלו לבדה, תחויב הנתבעת לפצותה בגין מחצית הסכום בסך 8,930 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 300 ₪ וסה"כ 9,230 ₪.

אני מתיר לנתבעת לשלם הוצאות אלו בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, בסך 3,077₪ כל אחד, שישולמו לא יאוחר מן המועדים הבאים: 20/1/12, 20/2/12, 20/3/12. איחור באחד המועדים יביא לפירעון מיידי של הסכום כולו וכן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום.